(א) צריך ליזהר מחציצה שכל דבר החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה ברייתא פרק כל הבשר (חולין קו:):

(ב) ומה שכתב ואם יש לו בצק תחת הצפורן וכו׳ כ״כ הרא״ש שם וז״ל וכל החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כגון צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר ובצק שתחת הצפורן אפי׳ כנגד הבשר ורטייה שעל בשרו וטיט היון וטיט היוצרים אבל במיעוטן שאינו מקפיד אין לחוש כדאיתא בפ״ק דעירובין (ד.) ואע״פ שפירש״י דדוקא בשער אבל לא בבשר א״א לומר כן כמו שהוכיח ר״ת ותניא נמי (זבחים צח:) רבב על בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ עכ״ל וכ״כ התוס׳ (שם) וכן דעת הרמב״ם בפ״א מהל׳ מקואות וכתב הרשב״א בדיני הטבילה איזהו שלא כנגד הבשר היה הצפורן גדול ועודף על הבשר ונמצאת צואה בצפורן תחת אותו מקום שעודף על הבשר זהו שלא כנגד הבשר ופשוט הוא שמ״ש רבינו ואם אינו מקפיד עליו אינו חוצץ לא קאי לצואה שכנגד הבשר דסמיך ליה אלא אבצק אפי׳ כנגד הבשר ואצואה שלא כנגד הבשר דפסק בהו דחוצצין קאי למימר דהיינו דוקא כשמקפיד ע״כ אבל אם אינו מקפיד עליו כיון דבמיעוט היד הוא אינו חוצץ וכתב סמ״ק וכל דבר החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כגון רובו אפילו אינו מקפיד או מיעוטו ומקפיד וגרב יבש וגלד יבש שאינו מצטער בנטילתו בין ביד בין תחת הצפורן חוצץ ובהגהה וע״כ נכון לנקר צפרניו בשעת נטילה ויש מקילין דחשיבי ליה מיעוטו שאינו מקפיד ע״כ וכ״כ בא״ח וסמ״ק כתב תניא בתוספתא דמקואות צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הצפורן אפי׳ כנגד הבשר הרי אלו חוצצין ומפרש רבינו יעקב שמדבר בטיט הדומה לבצק שנדבק מאד כגון טיט של יוצרים וזהו מה ששנינו במס׳ מקואות (פ״ט) ואלו שאין חוצצין וכו׳ וקא חשיב צואה שתחת הצפורן ואפי׳ בטיט ובצק אם יש כ״כ מעט שאינו מקפיד אינו חוצץ וכתוב בסה״ת או גלד המכה שהוא יבש ואינו מקפיד או גלד שמצטער עליו אינו חוצץ אע״פ שבטביל׳ כל גופו רגילים להסיר הכל משום חומרא ע״כ והרשב״א כתב בפ׳ כל הבשר יש מי שאומר דצואה שתחת הצפורן חוצץ בין בטבילה בין בנט״י ומביאין ראיה מדתניא בתוס׳ דמקואות הטיט והבצק שתחת הצפורן הרי אלו חוצצין אבל רבותי׳ בעלי התוספות אמרו דלעולם אינו חוצץ לא בטבילת הגוף ולא בנט״י וטעות הוא ביד מי שאומר כך דהכי תנן בפ״ט דמס׳ מקואות אלו חוצצין באדם וכו׳ עד ובצק שתחת הצפורן וטעמא דבצק משום דמהודק ודבק הרבה אבל צואה כל שעה אדם נוטלה לפי שהיא מסרחת וכשהיא שם אינה מהודקת וא״א לחוץ ותוספתא דקתני הטיט והבצק היינו טיט של יוצרים או של בנאים שנדבק יפה כמו בצק ודומיא דבצק קתני אבל צואה שאינה מהודקת לא עכ״ל וגם בת״ה כתב ומה הן הדברים החוצצים הדברים שהם נדבקים ביותר על הידים ומונעים את המים מלבא שם כגון טיט היון וטיט היוצרים וטיט שמערבין בו לובן ביצה וכן הגלד שע״ג המכה ושרף היבש ובצק שתחת הצפורן וכיוצא בהם כדברים אלו שהם דבוקים הרבה ע״כ ולא הזכיר צואה שתחת הצפורן אכן בדיני הטבילה כתב דצואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר חוצץ ואפשר דאע״ג דבנט״י דרבנן היקל בטבילה דאורייתא רצה להחמיר ובת״ה הארוך בדיני טבילה כתב דאיתא בברייתא צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר חוצץ ובדיני נט״י כתב צואה שתחת הצפורן אינה חוצצת שאין אדם מקפיד ועוד שאינה מהודקת כ״כ ותנן במקואות אלו שאין חוצצין צואה שתחת הצפורן עכ״ל וצ״ל דאכנגד הבשר קאמר אבל שלא כנגד הבשר חוצץ כמו בטבילה:

כתוב בהגהות אשיר״י פרק ב׳ דברכות בשם אור זרוע צריך ליזהר מגלד שעל המכה ומגלדי צואה דהיינו שחין שנתרפא ועשה עור למעלה ויש עליו גלדי למעלה:

וכתוב עוד שם בהגהות אשיר״י וצריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נט״י ואף על פי שהרוקח כתב שא״צ נראה דהיינו מפני שהוא סובר ששיעור נט״י לחולין עד פרק אמצעי של אצבעות והטבעות הם מונחות באצבע למעלה מאותו פרק אבל לדברי הפוסקים שסוברים שצריך ליטול למעלה מאותו פרק צריך להסיר הטבעות אם הם מהודקים וכדתניא בתוספתא דמקואות השירים והנזמים והטבעות רפין אינם חוצצין אוצין פירש מהודקין חוצצין וכתבה הרא״ש בפ׳ תינוקת וא״ת טבעת מהודקת אמאי חייצא הרי מיעוטו שאינו מקפיד עליו הוא כבר תירץ שם הרא״ש בשם הראב״ד דמקפדת היא להסירו בשעת לישה וכיון שהיא מקפדת בשום פעם אע״פ שאינה מקפדת בשעת טבילה חייצא עכ״ל.

ונראה דאפי׳ טבעת רפויה צריך להסיר בשעת נטילה אי משום דלא בקיאים בשיעור רפיון זה ואי משום דלא ליתו להתיר אף במהודקת:

וכתב עוד הרשב״א בתורת הבית כל דבר שאין מקפיד עליו אינו חוצץ היה דרכו של זה להקפיד וזה אין דרכו להקפיד עליו למי שדרכו להקפיד חוצץ למי שאין דרכו להקפיד אינו חוצץ כיצד היה אחד צבע והיו ידיו צבועות אין הצבע חוצץ על ידיו אע״פ שיש על ידיו ממשו של צבעים לא היה צבע אם היו ידיו צבועות ויש מממש הצבע על ידיו ה״ז חוצץ שהדיו היבש חוצץ אבל הלח אינו חוצץ וכן הנשים שדרכן לצבוע ידיהן לנוי וכיוצא בזה אין אותו צבע חוצץ וכ״כ הוא ז״ל בדיני הטבילה ואם אין אחרים כיוצא בו מקפידין והוא מקפיד נראה דאזלי׳ אבתריה וחוצץ דכל דבר שהוא מקפיד אין לך חציצה גדוכה מזו. מיהו אפשר דבהא נמי אמרינן דבטלה דעתו אצל שאר אנשים שהם כיוצא בו וצ״ע:

וכתוב בסה״ת והא דתניא במס׳ מקואות (בתוספתא פ״ז) כל שחוצץ בכלים חוצץ בנדה ובחולין אינו חוצץ לא קשיא דההיא מיירי בנט״י ליגע לחולין שנעשו על טהרת תרומה וקדשים וההיא דפרק כל הבשר (חולין קו:) דקתני חוצץ בנט״י לחולין היינו לאכול פת חולין אבל יש מפרשים דההיא לחולין אינו חוצץ מיירי לאכול פת של חולין ולפיכך מקילים הם עכשיו בחציצה של נט״י וההיא דקתני חוצץ לחולין מיירי לאכילת חולין שנעשו על טהרת קדשים ותרומה וקשה על זה דבההיא דפרק כל הבשר כולה שמעתא מיירי לחולין גרידא ע״כ וכ״כ התוספות בפרק כל הבשר וכ״נ שם שהיא דעת הרא״ש וכן דעת הרמב״ם שסתם וכתב בהלכות ברכות שכל החוצץ בטבילה חוצץ בנט״י וכ״נ מדברי הרי״ף שכתב בפרק אלו דברים כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנט״י והכי נקטינן:

ודין מי שיש לו מכה בידו ורטייה עליה כתב רבינו בסי׳ קס״ב:

(ג) שיעור נט״י להרי״ף כל היד וכו׳ בפרק כל הבשר (שם) ת״ר קידוש ידים ורגלים עד לפרק לתרומה עד לפרק לחולין עד לפרק ופירש הרב רבינו אשיר״י לקידוש ידים ורגלים עד מקום חיבור היד לקנה:

לתרומה עד מקום חיבור האצבעות ע״ג היד:

לחולין עד פרק שני שבאצבעות ואסיקנא משמיה דר׳ יהושע בן לוי דעד לפרק בין לחולין בין לתרומה לחומרא וכן הלכתא וכתב ה״ר יונה בפרק אלו דברים שלפי׳ זה נוטל שני קשרים משאר אצבעות וקשר אחד מהגודל ופסק הרוקח כלשון זה דלחולין סגי כשיטול עד לפרק האמצעי של אצבע אבל הרי״ף כתב ברייתא זו בפרק אלו דברים והוא גורס קידוש ידים ורגלים עד לפרק לחולין עד לפקק לתרומה עד לפרק ופירש ה״ר יונה שם והרא״ש בפ׳ כל הבשר דפקק הם הקשרים שבסוף האצבעות וה״פ קידוש ידים ורגלים עד הפרק חיבור היד והזרוע לחולין עד לפקק סוף האצבעות לתרומה עד לפרק סוף היד כמו קידוש וכתב ואסיקנא משום ריב״ל עד לפרק בין לחולין בין לתרומה והלכתא כוותיה וכתבו ה״ר יונה והרא״ש ולא כתב לחומרא דכיון דאמר עד לפרק ממילא ידענא דהוי לחומרא עד הקנה.

וכתב הרא״ש וחומרא יתירה הוא ולא נהגו העולם כן עכ״ל ודברי הרמב״ם סתומים והרשב״א בתורת הבית כתב שכדברי הרב אלפסי ז״ל נראה לו עיקר וכתב רבינו ירוחם שכן נהגו העולם ובאמת שכן ראוי לנהוג כיון דלאו מילתא טריחא היא אמאי לא נפיק נפשין מפלוגתא ולא גרע הא ממאי דא״ר חסדא (שבת סב:) אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא ונכון להתנות ולומר שאינו מקבל עליו דבר זה בתורת חובה אלא בתורת רשות כדי שאם איזה פעם לא יזדמנו לו כ״כ מים לא יצטרך להחמיר כמנהגו וכן ראוי להתנות בכל דבר שאדם רוצה להחמיר על עצמו: